חזרה לרשימה
הסקירה היומית תוקדש בתקופה הקרובה לאופן בו מעוצב מובנה, מתפרש וממשיך לחיות זכרון אירועים היסטוריים בחיי לאום, חברה והפרטים החברים בה.
בחלק זה, השני בסדרה, נמשיך לבחון את מחקרה של קרול קידרון (מהסקירה הקודמת) שבו תיארה כיצד בקבוצת תמיכה של בני דור שני מתעצבים ומובנים מחדש אופנים נוספים לזיכרון השואה. בעקבות מחקריה של קידרון, התכנס ב-2010 פורום חוקרים מהארץ ומהעולם, שהציג תגובות לטענות המועלות בהם. בסקירה היום נציג שתי התייחסויות של חוקרים עמיתים למחקרה של קידרון: ז'וזה ברונר ויורם בילו. תגובות אלו מציעות פרשנויות נוספות לאופן בו מתעצב זיכרון השואה על סמך עבודת שדה זו.
תובנות מרכזיות
- התבוננות מזווית פרשנית בטקסים מאפשרת לנו למסגר מחדש ולהציע תובנות חדשות אודות משמעות זיכרון אירועים מכוננים היסטוריים, ברמה הלאומית והאישית.
- ניתן לראות במפגשים הטיפוליים שקיימו בני הדור השני לשואה גם טקס המבנה את הזיכרון באופן הרלוונטי, מעניק משמעות עבורם ובכך מקל על סבלם של הניצולים ובני-ובנות הדור השני כאחד.
- באופן דומה – ניתן לראות את מפגשי הטיפול בבני הדור השני לשואה, כחלק ממכלול רחב שיותר של טקסים המשמרים את זיכרון השואה במגוון דרכים ודגשים בזיכרון זה: מסעות לפולין, כינוסים מסוג "זיכרון בסלון" ועוד…
תגובה ראשונה: מִסגור מחדש של זיכרון השואה ז'וזה ברונר
ז'וזה ברונר פותח את תגובתו למאמרה של קרול קידרון במושג "מסגור מחדש". מסגור מחדש פירושו הצגה של דבר מה (מצב, פעולה, התנהגות וכיוצא באלה) באור חדש, כך שהיחס או ההערכה שלנו כלפי אותו דבר ישתנו.
לפי ברונר, המחקר של קידרון, המתבסס כאמור על מקרה בוחן של קבוצת תמיכה לבני הדור השני לשואה, כולל שני מקרים של "מסגור מחדש": מסגור מחדש של חוויות הילדות של המשתתפים בקבוצת המיקוד ומסגור מחדש של תפקידה של קידרון עצמה בתוך אותה קבוצת מיקוד.
הכלי המרכזי שבו השתמשו מנחי קבוצת התמיכה כדי להקל את המעמסה הנפשית של המשתתפים היה מסגור מחדש של חוויות הדור השני. באמצעות חזרה אל החוויות הללו כבסיס לחברות בקבוצה הטיפולית וכבסיס לחברות בקבוצה הרחבה יותר של "בני הדור השני לשואה", הנטל שהמשתתפים נושאים הופך מעול חיצוני שהוטל עליהם לחלק מתפקיד היסטורי שהם נושאים בכבוד ובגבורה. המשתתפים הופכים ממושא סביל של עול שהוטל עליהם על ידי הוריהם, לנשאים פעילים של זיכרון לאומי חשוב מאין כמוהו.
המסגור מחדש השני שברונר מזהה הוא המסגור מחדש שקידרון עצמה ערכה לתפקידה במהלך ההשתתפות בקבוצת התמיכה. קידרון החלה את הקבוצה כמשתתפת מן המניין מתוקף היותה בעצמה בת לניצולי שואה, אולם לאחר מספר חודשים החליטה להגדיר מחדש את תפקידה בתוך הקבוצה ואת היחס שלה אליה. היא התייחסה לעצמה כאל חוקרת או אנתרופולוגית המתעדת את הקבוצה ולא כאל מטופלת בלבד.[1]
קידרון עצמה, יש לציין, מביעה (במאמר אחר שפורסם בעברית) ביקורת על פרקטיקה טיפולית זו. מבחינתה, התהליך "לא הציע שיטות לאינטגרציה, אשר היו מאפשרות התקדמות אל עצמיות עצמאית, המשוחררת מן התנועה הרקורסיבית של המשא הכבד… הצאצא איננו מחלים וגם אינו זוכה ל'גאולה היסטורית' [2]."עם זאת, ברונר מציינת כי קיים היגיון טיפולי בגישה שנקטו מנחי הקבוצה. ההמרה של הבעיות הפסיכולוגיות הפרטיות לכדי ייעוד מוסרי מאפשרת לחברי הקבוצה שחרור מן הבדידות של נשיאת העול לבדם ותחושת ייעוד ותפקיד המקילים את נשיאת העול (גם אם אינם משחררים ממנו).
לבסוף, ברונר מציעה כי בעצם פרסום המאמר, קידרון מבצעת "מסגור מחדש" לקבוצת התמיכה ולמהלך הטיפולי שמשתתפיה בני הדור השני לשואה עוברים באופן רחב יותר. התהליך של הפיכת המשתתפים לנשאים של זיכרון לאומי אינו רק תהליך טיפולי – אלא גם טקס. העלאת הזיכרונות והצבתם בתוך הסיפור הכולל הן סוג של טקס זיכרון קולקטיבי. מאפייני הטקס מציבים אותו כמעין גרסה חילונית של הנרטיב היהודי-דתי. הטקס מוליך מהסבל הנפשי שבני הניצולים עוברים לגאולה האישית, ובאופן קולקטיבי -מן השואה אל הגאולה הלאומית.
[1] ברונר ממשיך ותוהה לגבי האתיות של המסגור מחדש הזה והיתרונות והחסרונות המתודולוגיים שלו. כיוון שסדרת התקצירים הנוכחית נוגעת בעיקר לזיכרון לאומי ולהנצחתו, בחרתי להתמקד פחות בחלק זה של התגובה.
[2] Kidron, C. A. (2003). Surviving a distance past: a case study of the cultural construction of trauma descendant identity. Ethos, 4(31), 513-544.
מקורות
בילו, י', פלדמן, ג', ברונר, ז', הירש, מ', בהלול, ז', אזרחי, ס' וקידרון, ק' (2010). אנתרופולוגיה של הזיכרון – פורום חוקרים, בעקבות מאמרה של קרול קידרון: "חיפוש אחר פרדיגמות זיכרון יהודיות". דפים (2010),
תגובה שנייה: האם בני הדור השני של ניצולי השואה הם נשאי זיכרון יהודי? יורם בילו
יורם בילו בוחן בתגובתו למאמר של קידרון את הפרקטיקה הטיפולית–טקסית שקידרון מתארת ואת התזה שלפיה פרקטיקה זו היא חלק מטקס זיכרון יהודי באופיו בשונה מטקסי זיכרון ומפרקטיקות טיפוליות אחרות. ראשית, הוא מציג את עבודת הזיכרון בקבוצת התמיכה כצומחת מתוך המשגות והבנות חדשות בשיח הטיפולי והציבורי בעולם. שנית, הוא משווה אותה לפרקטיקות או לטקסים אחרים בהוויה הישראלית–יהודית, כגון מפגשי "בית להיות" בחולון והמסעות לפולין של בתי ספר. לבסוף, הוא משווה בין מקומם של הניצולים ושל בניהם בנרטיב שקידרון מציגה, אל מול מקומם בנרטיבים דתיים-יהודיים עכשוויים.
בילו מציין כי בשיח הטיפולי והציבורי בעולם קיימת כיום העצמה של מושגי הקורבנות והטראומה. כך, קורבנות הפכה במידה רבה לעמדה בעלת עליונות מוסרית ממש; מוחלשות וטראומה הפכו לדעתו ל"מטבע עובר לסוחר", ובמקרים מסוימים אפילו באופן מילולי – הקורבן והסובל יכולים לזכות לסיוע מצד ארגוני מגזר שלישי וארגונים ממשלתיים למיניהם. הזיכרונות הטראומטיים הופכים למשאבים שדרכם ניתן לגבש זהות משותפת וסולידריות. כמובן, כל זה לא בא לערער על הייחודיות של המקרה הישראלי-יהודי ושל השואה, אלא להצביע על קווים משותפים בין ה"זיכרון היהודי" ל"זיכרון האנושי" הקולקטיבי בכלל.
בהמשך, בילו משווה בין הפרקטיקה הטיפולית שהותוותה בקבוצת התמיכה (כפי שקידרון מתארת) לבין פרקטיקות אחרות העוסקות באותו נושא בישראל. הפרקטיקה הראשונה היא זו שקידרון עצמה מתארת בעבודה אתנוגרפית אחרת שלה. פרקטיקה זו מתבצעת ב"בית להיות" בחולון, שבו נפגשים בני הדור השני לשואה ומציינים את יום השואה ואת זכר הוריהם. קידרון מתארת כי המפגשים מתאפיינים בהומור שחור וציני, בשבירת מוסכמות ובאווירה פרועה ובהכרה בחוב להורים הניצולים ובחוסנם. בילו מציין כי קיומן של פרקטיקות קולקטיביות אחרות בקרב בני הדור השני לשואה אינו סותר את התזה של קידרון לגבי קבוצת התמיכה. עם זאת, לדעתו זיכרון השואה משתמר בזיכרון הקולקטיבי היהודי גם בצורות (ובטקסים) אחרים.
פרקטיקה אחרת של שימור זיכרון השואה, כזו שבאופן מובהק מכוונת לזיכרון יהודי וקולקטיבי, היא המסעות של בני נוער לפולין מטעם בתי הספר. שבמסגרתן סוכן הזיכרון במקרה זה הוא משרד החינוך. מסעות אלה, בילו טוען, מסייעים להנחיל לאזרחי העתיד (על סף הגיוס לצה"ל) חוויות רגשיות של אחדות גורל וסולידריות. קיימת הקבלה ברורה בין המסעות הללו בנבכי מחנות הריכוז וההשמדה לבין המסע הווירטואלי (שקידרון מתארת) בנבכי זיכרונות הילדות והזיכרונות מדרג שני של הסבל שעברו ההורים. גם התלמידים העוברים את המסע, כמו משתתפי קבוצת התמיכה, הופכים בעקבות המסע לנשאים של הזיכרון היהודי-לאומי. גם עליהם, כמו על בני הדור השני, מוטלת החובה המוסרית לשמר את הזיכרון, להפיצו ולהעבירו.
לבסוף, בילו משווה בין הנרטיב ההיסטורי החילוני שקידרון מציגה, ובתוכו במיוחד תפקידם של בני הדור השני לשואה, לבין זה של הבנים בנרטיבים ההיסטוריים הדתיים-יהודיים. המושג "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" משמש קבוצות דתיות להתמודד עם הקושי התאולוגי שהעלתה השואה: קורבנות השואה החפים מפשע שילמו מחיר על חטאיהם של יהודים מדורות קודמים.[1] הבנים בהסבר הדתי הם האבות בנרטיב של בני הדור השני לשואה. בני הדור השני משלמים מחיר על זיכרונות הסבל והייסורים שהעבירו להם הוריהם, שלא במכוון.
בילו מדגיש כי ההערות והתהיות שהעלה בתגובתו למאמר אינן מכוונות לסתור את התזה של קידרון או להפחית מהחשיבות האתנוגרפית שלה. הן מיועדות להעלות כיווני חשיבה ועניין נוספים שניתן להתמקד בהם בעת קריאת המאמר או בניתוח הממצאים ממקרה הבוחן שהוצג בו.
[1] הסבר זה, מציין בילו, מתחרה בהסבר של קבוצות כמו חב"ד והציונות הדתית, הרואות בשואה "חבלי משיח" המגיעים בהכרח לפני הגאולה הסופית.
מקורות
בילו, י', פלדמן, ג', ברונר, ז', הירש, מ', בהלול, ז', אזרחי, ס' וקידרון, ק' (2010). אנתרופולוגיה של הזיכרון – פורום חוקרים, בעקבות מאמרה של קרול קידרון: "חיפוש אחר פרדיגמות זיכרון יהודיות". דפים (2010),