חזרה לרשימה
הקדמה
זהו חלק ב' של סקירת דו"ח בנושא התמודדות בתי ספר בניו-יורק עם התקפת הטרור על מגדלי התאומים ב-11 לספטמבר 2001. חלק א' של הסקירה התמקד בשלבי ההכנה לקראת מצבי משבר וכיצד הכנה זו באה לידי ביטוי בזמן החירום עצמו בבתי הספר ביום הפיגוע. חלק ב' של סקירת המסמך, יבחן את מאמצי השיקום של מערכת החינוך בעיר וכיצד מאמצים אלו תמכו בהתמודדותם של תלמידים עם האסון. לפי המודל שמציעה קרול מוץ' (מהסקירה הראשונה בסדרה) חלק זה של הסקירה עוסק בשלב ההחלמה והחזרה לשגרה.
כמו כן, בדומה להצעתה של מוץ', גם במקרה של אסון התאומים הסתמנה החשיבות של ביסוס שגרת לימודים עבור רווחת התלמידים וההורים. הקשר עם ההורים והעבודה של כלל המערכת להעניק להם תחושת בטחון כי ילדיהם חוזרים ללמוד בסביבה בטוחה ומלווה במעטפת להיבטים נפשיים. היא זאת שאיפשרה את תהליך השיקום.
תובנות משלב ההחלמה והחזרה לשגרה
- החזרה לבית הספר היא שלב חשוב בהקניית תחושת המשכיות וביטחון בקרב הקהילה.
- העברה מסודרת של מידע להורים היא חלק בלתי-נפרד מתהליך השיקום (בהקשר זה מומלץ לקרוא את עיבוד מחקרן של אדי-רקח ושיטאי מישראל).
- עבודה לפי נהלים חשובה, אולם לא פחות חשוב להפעיל שיקול דעת בהפעלת נהלים אלה. במיוחד במצבי שיקום מאסון.
כיצד הגיבה מערכת החינוך בניו יורק לטרור של 11.9 - חלק א'
המאמר
From caring about to caring for: case studies of New Zealand and Japanese schools post disaster
לחלק א' של הסקירה, המתמקד בשלבי ההכנה והתמודדות בזמן האסון:
מקומו של בית הספר בזמן חירום (2): אסון התאומים (חלק א')
מקורות:
Degnan, A. L., Thomas, G. A., Markenson, D., Song, Y., Fuller, E. J., & Redlener, I. E. (2004). Uncommon sense, uncommon courage: How the New York City school system, its teachers, leadership and students responded to the terror of September 11 Prehospital and Disaster Medicine, 2005, 20.S1.
כיצד הגיבה מערכת החינוך בניו יורק לטרור של 11.9 - חלק ב' - שלב השיקום
ense, uncommon courage: How the New York City school system, its teachers, leadership and students responded to the terror of September 11
סקירה זו תעסוק בהרחבה במאמצי ההתאוששות של מערכת החינוך בעיר ניו יורק לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001. סיכום הסקירה יחולק לכמה תחומים: תפקידי אנשי המטה בזמן השיקום וההתארגנות; ההצבה מחדש של התלמידים בבתי ספר חדשים; והשיקום המבני–פיזי והשיקום בתחום הרווחה והבריאות הנפשית של התלמידים ושל ההורים.
תפקידי אנשי המטה בזמן השיקום וההתארגנות
שיקום מערכת החינוך בניו יורק שלאחר אסון התאומים היה תהליך מורכב ורב-פנים. מעבר לשיקום של בתי הספר עצמם, נדרשו אנשי המטה לסייע בהתמודדותם של מורים, הורים ותלמידים מבתי הספר שפונו. ברמה המערכתית, היה צורך לפצות על זמן הוראה שאבד, לתכנן מחדש את מערך ההיסעים בעיר, לפתח תוכנית לימודים חדשה[1] ולתמוך בבריאותם וברווחתם הנפשית של התלמידים. כל זאת תוך המשך הלימודים לקראת הבחינות הסטנדרטיות שהתקיימו בסוף כל שנה.
בתי הספר שפונו מאזור מגדלי התאומים ובתי ספר רבים אחרים ברחבי העיר תפקדו כמקלטים למפונים מהאזור, ואכלסו אנשי משטרה, כיבוי והצלה שעסקו במאמצי השיקום בתחומם. מהנדסים ואנשי תחזוקה מטעם מטה החינוך העירוני נותרו במבנים כדי להבטיח את ביטחונם של הדיירים הזמניים הללו, ואנשי המטה דאגו לאספקת מזון עבורם ולשמירה על ניקיון המבנים.
התגובה של אנשי המטה הייתה בשתי רמות: הרמה הטכנית והרמה הבין-אישית. ברמה הבין-אישית, ערכו אנשי המחלקה ליחסי חוץ, ובתוכם ראש המחלקה, פגישות עם הורים, עם סגל בתי הספר, עם חברי איגודים מקצועיים רלוונטיים ועם תלמידים. כמו כן, לאחר פנייה למחלקת התחבורה, נערכו פעולות ליצירת היכרות של ההורים עם סידורי התחבורה החדשים ועם בתי הספר החדשים. כך למשל, הותר להורים של חלק מהתלמידים להתלוות לילדיהם בהסעה לבית
הספר. גם בתחום ההזנה נעשה מאמץ לספק לתלמידים אוכל דומה לזה שאכלו בבתי הספר המקוריים שלהם.
שיבוץ מחדש של תלמידים
החלק הראשון והמיידי ביותר של מאמצי ההתאוששות לאחר ההתקפה, היה הצורך לשבץ מחדש את התלמידים מבתי הספר שפונו. לשם כך היה צורך לזהות בתי ספר מתאימים לקליטת התלמידים, לספק לבתי הספר הללו משאבים כמו כיסאות ושולחנות לימוד, לתאם מחדש את לוח הזמנים הלימודי ועוד. למרות כל האתגרים הללו, כל 5,791 התלמידים שלמדו בבתי הספר שפונו[2] חידשו את לימודיהם עד 20 בספטמבר – תשעה ימי לימודים לאחר ההתקפה.
הורים רבים הביעו חששות בנוגע לזמני ההסעות הארוכים של ילדיהם לבתי הספר החדשים. חלק מהתלמידים נאלצו במשך חודשים ארוכים לנסוע במשך שלוש או ארבע שעות ביום כדי להגיע לבית הספר שלהם ולשוב לביתם. הורים הביעו דאגה גם בנוגע לבטיחות ילדיהם בבתי הספר החדשים, שמוקמו לעיתים בשכונות פחות יוקרתיות מאשר בתי הספר הקודמים. כדי להקל חששות אלו, תלמידים שעברו לבתי ספר חדשים לוו בפעמים הראשונות על ידי שוטרים וכן על ידי אנשי ביטחון מבתי הספר עצמם.
האתגר הסביבתי ונקודות החולשה בתקנות הפדרליות
אתגר משמעותי נוסף שניצבו בפניו אנשי החינוך והמנהלה בניו יורק היה האתגר הסביבתי. אתגר זה כלל את הצורך לוודא את בטיחותם המבנית של בתי הספר, לנקות אותם, להקפיד על איכות האוויר שלהם ולהכשיר אותם לפעילות מחודשת. כדי להתמודד עם אתגר זה גייסו אנשי המטה את עזרתם של מומחים שבעבר עזרו בשיקום אזורים מוכי אסון בארצות הברית. תהליך הניקוי ארך מספר חודשים, והסתיים רק בפברואר של שנת 2002.
חברות מסחריות שהתגייסו לסייע במלוא הקיטור עזרו גם הן בשיקום המבנים. כך למשל, חברת התקשורת שלחה אנשי מקצוע מטעמה כדי להשתתף בשיקום של תשתית התקשורת בבתי הספר שנפגעו.
נקודת חולשה בתקנות שנחשפה במהלך פעולות השיקום נגעה לקריטריונים לשיפוי שעל פיהם נהגה הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום (Federal Emergencies Management Agency – FEMA). הסוכנות פיצתה את רשות החינוך המקומית עבור פעילויות כגון ניקוי בתי הספר, הסרת שברי בניין, תגובה בעת חירום ובנייה מחדש של מבנים שנפגעו. עם זאת, היו לא מעט הוצאות הכרחיות שלא נכללו במסגרת הפיצוי. כך למשל, ספרי לימוד שאבדו במהלך המתקפה והיה צורך לרכוש מחדש. מכיוון שהוצאה זו לא עמדה בקריטריוני הפיצוי, הסוכנות הפדרלית לא שיפתה את רשות החינוך המקומית בגינה.
לאחר שפעולות הניקוי הטכניות בוצעו, השקיע המשרד משאבים כדי להעביר להורים את המסר שהאוויר בבתי הספר נקי ובטוח לתלמידים. מספר צוותים של מומחים בתחום גויסו לעזרה כדי לבצע בדיקות חוזרות (יומיות ולאחר מכן שבועיות) של איכות האוויר בבתי הספר. ארגוני ההורים שותפו לגבי הקשר עם המומחים הללו. חשוב להדגיש שהבדיקות שנערכו חרגו במידה רבה מהבדיקות השגרתיות שנערכות בהתאם לתקן איכות האוויר בבתי הספר.
התאוששות נפשית של תלמידים ושל אנשי חינוך
אולי המשימה המשמעותית ביותר שעמדה בפני מערכת החינוך העירונית בכללותה הייתה תמיכה בשיקום ובהתאוששות הנפשית של תלמידים, של הורים ושל אנשי הסגל החינוכי בעיר. משימה זו החלה כבר ביום שלאחר האסון. ב-12 בספטמבר פרסם משרד החינוך העירוני קווים מנחים לכל דרגי החינוך בעיר עם המלצות בנוגע להסבר שיינתן לילדים על האסון, לדרכים להחזיר לתלמידים את תחושת הביטחון האישי ולנחם את אלו שחוו אובדן. המשרד גם סיפק להורים ולמורים הפניות למדריכים עם רקע בנושא השפעות האובדן והטראומה על ילדים.
מטה החינוך העירוני יצר שיתוף פעולה עם המחלקה העירונית לבריאות הנפש, וגייס את עזרתה של קהילת אנשי הטיפול מהעיר ניו יורק ומרחבי המדינה. מומחים אלו סייעו לאנשי המקצוע בבתי הספר לספק לתלמידים את העזרה שנזקקו לה. הסיוע שנתן המשרד לתלמידים ולהוריהם כלל ייעוץ בנוגע להתמודדות עם אובדן, התערבויות אישיות וקבוצתיות ופיתוח גישות רב-תחומיות לטיפול מטעם צוותי הדרכה וייעוץ בבתי הספר. נוסף על כך, ניתנו שירותים נוספים לתלמידים ולהורים אשר היו זקוקים לכך. יש לציין שגם אנשי מטה החינוך בעירייה לא נשכחו, וקיבלו הדרכה וייעוץ פסיכולוגי להתמודדות עם הלחץ הנגרם בשל תפקידם.
תובנות ומסקנות
- חשיבותם של בתי הספר לקהילה – החזרה לבית הספר והמשך תהליך החינוך הם חלק חשוב בתחושת ההמשכיות והביטחון של הקהילה שבית הספר משרת. ההתאוששות ממשבר מושפעת באופן משמעותי מהמהירות שבה בתי הספר חוזרים לתפקוד נורמלי (יחסית).
- חשיבות הקשר עם ההורים – העברה מסודרת של מידע להורים היא חלק בלתי-נפרד מתהליך השיקום. לדוגמה, אפילו אם מבחינה טכנית בית הספר משוקם לחלוטין, אם ההורים עדיין אינם חשים ביטחון ביציבות המבנים בו – בית הספר אינו יכול לפעול.
חשיבות הקשרים עם ארגונים חיצוניים ועם משרדי ממשלה רלוונטיים – יש לפתח קשרים אלה באופן מלא ורציף כך שכאשר קורה אסון, אנשים בתוך משרד החינוך ומחוץ לו ידעו למי לפנות. - חשיבותה של גמישות – אי אפשר להביא בחשבון כל תרחיש וכל תגובה אפשריים בתכנון המקדים. חשוב שיהיו נהלים, אולם חשוב שיהיה גם מקום לגמישות ולהפעלת היגיון אנושי בהפעלת נהלים אלה (כפי שהמחיש הכשל בנהלי הפיצוי הפדרלי).
[1] במיוחד כדי להבטיח התייחסות חינוכית ראויה לאירועי 11 בספטמבר עצמם ולמנוע מקרים של גזענות והכללה כלפי תלמידים ממוצא מזרח תיכוני.
[2] בית הספר הגדול ביותר שפונה ביום הפיגוע – בית ספר התיכון סטויבסאנט (Stuyvesant) – חזר לפעילות כמה ימים לאחר הפיגוע, ולכן תלמידיו לא היו זקוקים להצבה מחדש.
Degnan, A. L., Thomas, G. A., Markenson, D., Song, Y., Fuller, E. J., & Redlener, I. E. (2004). Uncommon sense, uncommon courage: How the New York City school system, its teachers, leadership and students responded to the terror of September 11 Prehospital and Disaster Medicine, 2005, 20.S1.