מקומו של בית הספר בזמן חירום (1) – סקירת ספרות ומודל תיאורטי

בהתייחס לקהילה, החוקרת מביאה דוגמאות להתמודדותן של קהילות בשלושת מצבי ההתמודדות. בהתייחס לשלב המוכנות של הקהילה, מובאות דוגמאות לטכנולוגיית בנייה לגובה מותאמת לרעידות אדמה ולהתמודדות עם גלי צונאמי שהצילה נפשות רבות. זאת לעומת אסונות טבע שבהם תשתיות לא־מתאימות גרמו לאובדן חיים עצום. בשלב התגובה אצל הקהילה, החוקרת מציגה צורות התמודדות שונות של קהילות עם אסונות. לדוגמה, חברי קהילה.

באוסטרליה לאחר שריפה מסיבית הפגינו: בלבול לגבי התוצאות המיידיות של השריפה, התחברות לקהילה, תגובה היפראקטיבית של עשייה, אשמת ניצולים, הורים מגונני יתר וילדים חרדים ונצמדים. לאחר חצי שנה חברי אותה הקהילה הפגינו: רגישות יתר, פלאשבקים לאירועים והתמודדות עם הטרגדיה ועם האובדן באמצעות ניתוק רגשי מהאירועים. שלב ההחלמה של הקהילה מוצג במאמר כתלוי המוכנות לאסון מלכתחילה. לפי החוקרת, קהילות שהחלימו מהר וביעילות הראו יכולת להכיר בצרכים שלהן בזמן האסון ואף לפניו, וכן להכיר את המשאבים האנושיים שלהן. החוקרת מייחסת חשיבות רבה במיוחד לרמת הרישות בתוך הקהילה (היכולת להעביר מידע מאדם לאדם במהירות וביעילות). באותו אופן, החוקרת דנה בהתמודדות של בתי ספר עם אסונות וגם כאן מביאה דוגמאות לשלושת שלבי ההתמודדות עם מצבי חירום (מוכנות, תגובה, החלמה). היא סוקרת דוגמאות לפעולות חינוכיות שעשו גורמי ממשל שונים בתוך בתי ספר, ושתרמו רבות למוכנות של התלמידים ושל משפחותיהם בעת אסון. לדוגמה, סיפורו של בית ספר יסודי גדול ביפן, שעל אף שכל שלוש קומותיו הושמדו כליל בצונאמי, לא היו בו פגיעות בנפש משום שכל באיו תרגלו באופן סדיר את פעולות החירום שיש לבצע במקרה כזה. בהקשר לתגובת בית הספר לאסון, החוקרת מדגישה כי במצבי אסון, הילדים והנוער מסתכלים על המבוגרים בסביבתם כדי להבין כיצד להגיב אליו. לכן לתגובה של צוות בית הספר יש משמעות גדולה מאוד במצב זה. בתמיכה ובאכפתיות, צוות בית הספר יכול ליצור לילדים ולנוער הזדמנות להפוך את האירוע המזעזע למצב של התנסות ולמידה. לגבי שלב ההחלמה מהאסון אצל בתי ספר, החוקרת מסבירה כי מדובר בתהליך שראשיתו בשיקום פיזי של המבנה ושל הארגון, לאחר מכן בהצגת אסטרטגיות ומשאבים להחלמה נפשית של הצוות והתלמידים ולבסוף – חזרה למצב של הוראה ולמידה.

לגבי האוכלוסייה השלישית שנידונה – הילדים ובני הנוער – החוקרת מסבירה שהמוכנות לאסון אצל אוכלוסייה זו כוללת חמישה גורמים: עיגון תחושת ביטחון, עיגון תחושת ערך עצמי, עיגון קשר חברתי, עיגון תחושת מסוגלות עצמית ולבסוף תחושת מטרה, תקווה ומשמעות. טיפוח של חמשת משאבים אלו מאפשר לילדים ולנוער לעבור אסון בצורה טובה יותר. לגבי שלב התגובה לאסון, החוקרת מציינת שקיימים כמה גורמים רלוונטיים המשפיעים על עוצמת התגובה: רמת החשיפה לאירוע, רמת הפגיעה הפיזית או האובדן של קרובים ושל אהובים, רמת התמיכה ההורית, ניתוק מהבית או מהקהילה, רמת ההרס הפיזי ומצבים קודמים של טראומה ומחלות נפש. בהמשך מתואר מדרג של השפעת חמשת הגורמים הללו, ומתוארות תגובות אפשריות של הילדים לאסון באופן מיידי וגם לאורך זמן. לגבי שלב ההחלמה של ילדים ושל נוער, החוקרת מציינת כי הטיפול במקרים אלו חייב להיעשות על ידי אנשי מקצוע. כמו כן היא מציינת שרוב הילדים יציגו בחודשים הראשונים של החזרה לבית הספר סימנים של טראומה, וכי מומלץ לחזור ככל האפשר לשגרות המוכרות להם בבית הספר במקביל ליצירת שפע של הזדמנויות לשיח ולהקשבה. היא מציגה מחקר שמצא כי שלוש אסטרטגיות ההחלמה האפקטיביות ביותר היו: עיבוד רגשי (למשל דרך אומנות), חזרה לשגרות ולחוקים הרגילים (למשל חזרה לשעת השינה הרגילה) והסחה ממחשבות על האירוע או מפחדים (למשל דרך האזנה למוזיקה).

מקורות:

Mutch, C. (2014). The role of schools in disaster preparedness, response and recovery: what can we learn from the literature? Pastoral Care in Education, 32(1), 5–22.