אילו שינויים במערכות חינוך נדרשים לצורך התאמתם למאה ה-21?

המטען התרבותי של המורים אופיין לצורך מחקר זה תוך שימוש במודל שפותח על ידי הפסיכולוג החברתי הופסטד. במודל זה מאופיינות תרבויות על ידי מיקומן בארבעה צירים העומדים כל אחד בפני עצמו:

1. אינדיבידואליזם אל מול קולקטיביזם – לעידוד אינדיבידואליזם וביטוי עצמי לעומת התנהגות קולקטיבית וקונפורמיזם מיוחסת נטייה תרבותית גדולה יותר לחדשנות, והתאמה למאה ה-21.
2. מדד המרחק משררה (Power Distance Index) – מדד זה מעריך עד כמה היררכית ונוקשה מערכת היחסים בין בכיר לכפופים לו. ככל שההיררכיה שטוחה יותר, המרחק מהשררה מועט יותר, כך נוצרת אווירה מתאימה יותר לחדשנות.
3. הימנעות מאי-ודאות (Uncertainty Avoidance) – בציר זה נאמד עד כמה חברה נתונה מאפשרת מצבים של אי-ודאות. היכולת לשאת אי-ודאות ועמימות מאפיינת חדשנות.
4. תפיסות סטראוטיפיות של גבריות מול נשיות – ציר זה כולל תכונות גבריות סטראוטיפיות (תחרותיות, אסרטיביות, הישגיות, עצמאות וחומרנות) ותכונות נשיות סטראוטיפיות (ענווה, רגישות, סובלנות, אכפתיות כלפי האחר). לדברי כותבי המאמר, הנטייה של חברה לתכונות הנתפסות באופן סטראוטיפי כנשיות, אופיינית יותר לפיתוח חדשנות.

הספרות המחקרית מכירה בכך שהתרבות המקובלת של מדינה נתונה משפיעה על מוכנותה לאמץ חדשנות. חברות שנוטות לאינדיבידואליזם, המאופיינות פחות היררכיות, אינן נמנעות מאי-ודאות ויש בהן קבלה של תכונות אופי המזוהות כ"נשיות", הן אלו שמקדמות חדשנות רבה יותר – כך נטען.

המורים שהשתתפו במחקר התבקשו להשיב על שאלון שכלל שאלות לצורך הגדרת המטען התרבותי שלהם, על פי המודל שמתואר מעלה, וכן את יחסם לשאלות של כישורי המאה ה-21 והוראתם. בין המשיבים היו מורות ומורים מהחברה הערבית והיהודית. על פי המחקר, אוכלוסיית המורים בישראל אופיינה מבחינה תרבותית כנוטה לקולקטיביזם מחד, ומאידך רמות היררכיה נמוכות, מוכנות גבוהה לאי ודאות ונטייה לתכונות הנתפסות כנשיות.

כמו כן עלה במחקר כי מורים בישראל מלמדים את כישורי המאה ה-21 עם דגש על כישורים הקשורים באמפתיה, חשיבה יצירתית, ורגישות תרבותית. המחקר העיד שהמורים בישראל בעלי מוטיבציה להוראת כישורי המאה ה-21. כישורים הקשורים באוריינות טכנולוגית ובשיתוף פעולה מלומדים במידה פחותה, ולמידה בינתחומית עוד פחות מכך.

על פי ממצאי המחקר, מורות נטו יותר מן המורים לראות חשיבות בהכשרת תלמידים לפתח אמפתיה לאחרים, שילבו יצירתיות בעבודתן ולימדו באמצעות למידה משותפת של קבוצות תלמידים. מורים העידו על אוריינות טכנולוגית גבוהה יותר מזו של מורות. מורים גם העידו על נכונות גדולה יותר ללמד בצורה רב-תחומית, לעומת מורות.

על פי החוקרים, המאפיינים התרבותיים של המורים בישראל כפי שעלו במחקר מעלים את האפשרות שהלמידה בבית הספר מעודדת חדשנות, מאפשרת מרחב מקבל לטעויות וטיפוח של יכולות. לדעת כותבי המאמר, מערכת החינוך בישראל מותאמת ללימוד כישורי המאה ה-21. זאת בשל המאפיינים התרבותיים שלה, כפי שהוגדרו מעלה, וגם בגלל הרב-תרבותיות שמרכיבה את המטען התרבותי של המורים בישראל.

מקורות

Amzaleg, M., & Masry-Herzallah, A. (2021). Cultural dimensions and skills in the 21st century: the Israeli education system as a case study. Pedagogy, Culture & Society, 1-21.

מתוך החינוך הפרוגרסיבי שדיואי קידם כביקורת על שיטות הלימוד שאיפיינו את העידן התעשייתי התפתחה הפדגוגיה הדיאלוגית. הפדגוגיה הדיאלוגית מעודדת את התלמידים להיות בדיאלוג עם עמיתיהם, מוריהם והטקסטים שהם קוראים. דיאלוג במסגרת הפדגוגיה הדיאלוגית תורם לחקר המציאות ולהבנייה של ידע חדש, מתוך הדיאלוג. המאמר מבסס את עקרונות הפדגוגיה הדיאלוגית על כתביהם של בחטין (Bakhtin) ו-ויגוטסקי (Vygotsky).

לטענת הכותב הפדגוגיה הדיאלוגית היא הפדגוגיה המתאימה ביותר ללמד את כישורי המאה ה-21. בעולם מוצף במידע, שבו התלמיד (או האזרח הבוגר העתידי) נאלץ באופן מתמיד לבקר את המידע אליו הוא נחשף ומקורותיו, אין טובה מהפדגוגיה הדיאלוגית ליצירת הכישורים הנדרשים. כך גם ביחס לטיפוח חשיבה עצמאית וקבלת החלטות. היבט חשוב נוסף הוא האופן שבו פדגוגיה דיאלוגית מלמדת לשתף פעולה, ומטפחת יכולת של הקשבה אקטיבית. הפדגוגיה הדיאלוגית מעודדת למידת עמיתים כבר מתחילתה, גם כאשר הלומדים הם צעירים וחסרי ניסיון. כך נוצר מצע שוויוני, פתוח לרעיונות חדשים, המאפשר קבלה ומסירת תוכן מתוך המחשבה והרגש של כל אחד.

ישנם מכשולים העומדים בפני אימוץ הפדגוגיה הדיאלוגית במערכות החינוך בעולם המערבי. בחלק גדול ממערכות החינוך הכיתות צפופות ויחס התלמידים למורה לא מאפשר פיתוח דיאלוג מיטבי. כן ישנה העדפה מסורתית בבתי ספר לתוצרים כתובים על פני שיח, עליה יש להתגבר. בנוסף, הכשרת המורים לפדגוגיה הדיאלוגית אינה מספקת, בדרך כלל. מורים רבים עדיין תופסים עצמם כמנחילי ידע ולא כשותפים להבניית ידע יחד עם תלמידים ומורים אחרים (transmissionist rather than constructivist approach).

לבסוף ישנה סוגיית ההערכה. חוקרים שונים טענו כי ההערכה המקובלת כיום, לרבות במבחני הערכה בינלאומיים בקנה מידה גדול, מתאימה להקניית ידע ולא לכישורי המאה ה-21. שינוי דרכי ההערכה חיוני להנחלת פדגוגיה חדשה ומתאימה יותר לעידן הנוכחי.

מקורות

Teo, P. (2019). Teaching for the 21st century: A case for dialogic pedagogy. Learning, Culture and Social Interaction, 21, 170-178.