חזרה לרשימה
למרות שהשלומות (Well-Being) של תלמידים ובוגרים ניצבת בעשורים האחרונים במרכז השיח החינוכי, עדיין קיים דיון ער בשאלה מהי שלומות זו וכיצד יש לקדם אותה. אחת הטענות המרכזיות בעניין זה היא שלא דיי בתחושת סיפוק (Content) ונוחות מצד התלמיד או הבוגר. בני האדם מטבעם הם יצורים פעלתנים, שאמורים לרדוף אחר המטרות החשובות להם ולפעול להגשמתן. כלומר, על מערכת החינוך לטפח אזרחים המסוגלים ונוטים לכך. הסקירה היומית של לשכת המדען הראשי עוסקת בטענה זו משתי זוויות שונות אך משלימות.
המאמר הראשון נכתב לאחר שכותב המאמר בחן את תפיסת השלומות של מעל 200 מורים מעשרות בתי ספר שונים באונטריו שבקנדה. במאמר מבקר הכותב את התפיסה הרווחת של שלומות בחינוך, ומציע אלטרנטיבה. המאמר השני מציג זווית ראיה פילוסופית יותר, ובוחן את השלומות בחינוך לאורה של גישת היכולות (Capabilities) שפיתחו אמרטיה סן ומרתה נוסבאום.
מעבר לשלומות אישית: החיפוש אחר שלמות ותחושת מטרה בחינוך
Beyond well-being: The Quest for wholeness and purpose in education
בעשורים האחרונים החל השיח החינוכי להשתנות. אם בעבר הדגש היה על פיתוח הון אנושי והצלחה בשוק העבודה כמטרה מרכזית של החינוך, נדמה כי כעת מדברים יותר על שלומות אישית כמטרה מרכזית נוספת[1]. המאמר שלפנינו בוחן באופן ביקורתי את המשמעות הניתנת למושג השלומות בשיח האקדמי-החינוכי העכשווי, ומציע אלטרנטיבות שמחד – אינן חוזרות לשיח הכלכלי, ומאידך – מרחיבות את השלומות מעבר לתחושה סובייקטיבית של שלווה ונינוחות.
כותב המאמר מסתמך על ניתוח מסמכי מדיניות וראיונות עם מעל מאתיים מורים שערך במסגרת מחקר עבור מועצת מנהלי החינוך של מחוז אונטריו, קנדה. מסקנותיו מניתוח זה הן ראשית – כי המורים ואנשי החינוך בקנדה אימצו בהחלט את השלומות כמטרת חינוך מרכזית, שנית – כי שלומות מתפרשת בעיקר כתחושת סיפוק בחיים ותחושות "חיוביות" כגון אמפתיה, מודעות לרגשות ויצירתיות, ושלישית – השלומות נתפסת כנפרדת מהמטרות הקוגנטיביות של בית הספר וכבלתי קשורה אליהן.
הביקורת המרכזית של כותב המאמר כנגד תפיסה זו של שלומות היא כי לא ברור כי תחושה של סיפוק ורווחה היא אכן תמיד התחושה ה"נכונה". רגשות כמו כעס (אל מול עוולות למשל) ואשמה יכולים להיות מניע חשוב לתיקון חברתי נדרש. ישנם גם סוגים אקטיביים יותר של שלומות שאינם נלקחים בחשבון כלל בקנדה – למשל הזכות והיכולת לשחק עם חברים. באופן כללי נראה שהשלומות אמורה להיות דרך להיות שליו עם הכשלים בחברה (ובבית הספר) ולא לשנות אותם. ביקורת נוספת נוגעת לכך שתפיסת השלומות לא מכינה את התלמידים כלל להתמודד מול האתגרים של העולם הדיגיטלי. תלמידים רבים חווים תחושות הדומות להתמכרות למכשירים הסלולריים, והחשיבה החינוכית הנוכחית לא נוגעת בכך כלל.
כאלטרנטיבה לגישה זו מציע כותב המאמר לכלול שלמות אישית ותחושת מטרה, בנוסף לשלומות אישית, כשתי מטרות מרכזיות של החינוך. האדם השלם לא חש רק תחושת שלווה. הוא מונע גם בידי תחושות "שליליות" הדוחפות אותו לתקן ולשפר את עצמו ואת העולם סביבו. בתי הספר צריכים לחשוף את התלמיד גם לתחושות כאלה על מנת להכינו להיות סוכן פעיל בעולם. בנוסף, על בתי הספר לעודד ולאף לסייע לתלמידים למצוא את המטרה והשליחות שלהם בחיים (מטרה שיכולה, כמובן, להשתנות לאורך החיים). שליחות זו היא הדבר למענו הם מוכנים להקדיש את חייהם. תלמיד בעל שליחות, שיודע להכיר ולחוות גם את רגשותיו השליליים, יהיה אדם שלם יותר ובסופו של דבר אף בריא יותר ומאושר יותר.
[1] שינוי זה הוא חלק משינוי כללי יותר בשיח אודות הצלחה של מדינות בכלל. אם בעבר המדד המרכזי היה התוצר לנפש, כיום מדדים של איכות חיים ורווחה אישית משפיעים יותר ויותר.
מקורות
Shirley, D. (2020). Beyond well-being: The Quest for wholeness and purpose in education. ECNU Review of Education, 3(3), 542-555.
גישת היכולות והשלומות האישית של ילדים: סוכנות (Agency) וזכויות השתתפותיות בחינוך
A capability approach to children's well‐being, agency and participatory rights in education.
שלומות מהווה בעשורים האחרונים נושא מרכזי בשיח החינוכי. למרות זאת, הדיון העיוני בנוגע למשמעותה של "שלומות" זו עדיין בעיצומו. אחת הגישות המרתקות בתחום הפילוסופיה המדינית היא גישת היכולות שפיתחו הכלכלן ההודי אמרטיה סן והפילוסופית האמריקאית מרתה נוסבאום. גישה זו שמה את הדגש על חירויות ממשיות של הפרטים –לא רק החופש לפעול בדרך מסוימת, ולא רק ההשגה של מטרה מסוימת, אלא היכולת לממש את החופש של הפרט כדי להשיג מטרות שונות – אם הפרט בוחר בכך. אבחנה משמעותית בהקשר זה היא בין שלומות לסוכנות: הראשונה מתייחסת לגורמים המשפיעים על הפרט עצמו, השנייה ליכולת שלו לפעול לקידום מטרות החשובות לו גם מחוץ לעצמו.
המאמר שלפנינו בוחן את ההשלכות של תפיסה זו בהקשר של מערכת החינוך והמחוייבות שלה לרווחתם האישית של התלמידים. כותבי המאמר מבקרים את התפיסה הקיימת, לפיה ילדים אינם מסוגלים לקבל החלטות מושכלות באשר לרווחתם האישית, ולכן יש לבחור עבורם על מנת לשרת את השגת הרווחה שלהם (גם אם על חשבון הזכויות שלהם והסוכנות שלהם). אבל ילדים, כך כותבי המאמר טוענים, אינם מקשה אחת. לילדים בגילים שונים (ולעיתים גם בני אותו גיל) יש רמות שונות של בגרות ושל יכולת להבין את ההשלכות של מעשיהם. על הילדים לזכות למירב החופש שניתן לתת להם בהתאם לרמת הבגרות שלהם.
האפשרות לפעול באופן חופשי היא אחד המרכיבים המרכזיים ברווחה האישית של מבוגרים וילדים כאחד, ולכן לא מספיק לספק את צרכי הילדים כדי לאפשר להם רווחה כזו. אבל יותר מכך – נטיית הנפש החשובה של פעלתנות יוזמת דורשת טיפוח לא פחות מכל נטיית נפש אחרת. בית ספר צריך להיות פלטפורמה מרכזית לטיפוח נטיית נפש זו. בית ספר שמגביל את החופש של הילדים, גם אם הוא עושה זאת כדי להגן עליהם, אינו מרגיל אותם לפעול באופן יזום על מנת להשיג את מטרותיהם אלא עושה את ההיפך מכך. החוקרים מסכמים בבאמרם שחשיבה על יכולות הילדים יכולה לגשר על הפער המדומה שבין דאגה פטרנליסטית לרווחתם לבין הקפדה על זכויותיהם.
מקורות
Hart, C. S., & Brando, N. (2018). A capability approach to children's well‐being, agency and participatory rights in education. European Journal of Education, 53(3), 293-309